למדתי שקהל של חיילים בתוכניות אירוח איומות בערוץ 2 הוא, למרבה האירוניה, קהל שבוי. אני מסתכל עליהם צוחקים וחושב לעצמי איזו עסקת שבויים יכול היה ערוץ 2 לרקוח. נניח: צה”ל יתחייב להכנס שוב ללבנון ולשרוף מה שאפשר, וערוץ 2, בתמורה, יסלק את שלום אסייג מכל מסך אפשרי במאה העשרים ואחת. כך לחברת החדשות יהיה מה לדווח, ולאסייג יהיה על מה להתקפח. כולם מרוויחים. פייר.
למדתי שבערוץ 10 אולי מילאו את הפריים-טיים בחנונים מחוננים ובחננות לא חינניים, אבל את מחלקת התסריטאים, ויש לשער שגם את מחלקת ההגהה, מלאו באנלפביתים עילגים שככל הנראה לא ראויים להתקיים בינינו כשווים בין שווים, ושראוי לשלול מהם את זכות ההצבעה, גם לראשות הממשלה, גם במוניציפליות, וגם ב-sms. שימו לב: פרידה היא עניין לאנשים, עזיבה היא עניין למקומות. לא להפך. מישהו יכול לתאר לעצמו משפט כמו “ביי, אמא. אני עוזב אותך עכשיו, ונפרד מהבית”?
למדתי שאדם יכול לאהוב חזיר ולנחם אותו. לאהוב אהבת אמת. לנחם נחמה כנה. בשורה התחתונה: אהבת אדם-חזיר אכן קיימת וחשוב לדבר עליה. זה כנראה קורה כל הזמן, אבל בחדשות - לא - שם מעדיפים להראות לנו מלחמה בשטחים, מלחמה בגיאורגיה, מלחמה בבייג’ין. נא להתעורר! בני-האדם אוהבים חזירים, ואף אחד לא חייב להיות ג’ודוקא בשביל שיהיה לו לב שבור. זה אולי לא כשר, אבל זה ניוז. הגיע הזמן שמישהו יקח את זה לידיים ויעשה עם זה משהו. כל הכבוד לערוץ הריאליטי של yes שהקדיש לזה מיקרו-שניה של מסך.
למדתי אירוניה מהי: שבשידורי ההספד להית’ לדג’ר בערוץ E מתגלה השחקן המושלם לדמות הרשע בסרט ההמשך של באטמן. במחשבה שניה, אפשר לדמיין את הגמד הזה (אומרים ‘ננס’?) מדבר על עצמו. אולי נמאס לו מעולם הבידור? אולי הוא מעדיף להיות רופא? או עורך-דין? או נגר? אם לומר את האמת, רוב הסיכויים שהוא כן דיבר על הית’ לדג’ר, אחרי הכל - זה שודר בתוכנית על הית’ לדג’ר, אבל מצד שני - אף פעם אי אפשר לדעת באמת. for sure. אם אתם מבינים למה אני מתכוון.
למדתי שאסי דיין מדהים. מאוד קשה להביט באסי בדיין ולא לחשוב “זה אסי דיין”. כי אחרי הכל, זה כן אסי דיין, ובכל פעם שאנו רואים אותו, את אסי דיין, אנו נאלצים לחשוב: היי, הנה אסי דיין.
אסי מת על פרויד. אם היה יכול, היה הורג את פרויד ושוכב עם אמא שלו. וגם עם אמא של פרויד. אפשר (וראוי) להניח שבאחת ממגירותיו של דיין שוכב תסריט שבו הוא מגלם את פרויד, אבל פרויד של המילואים, פרויד עם מבטא ישראלי קשה ואספקת סמים לא סבירה. פרויד אוהב ערבים. בינתיים הוא מסתפק בלהיות הפסיכולוג הלאומי: מלא במבטים קשים, שותק, נאנח, מביט על העולם מתרסק חלקיק אחר חלקיק.
הסיפור על האיש שהמלצרית מהסנוקר עשתה ממנו כוכב
היה היה איש בודד ומכוער.
יום אחד פגש במלצרית.
- מי את?
- אני המלצרית מהסנוקר. אני אעשה ממך כוכב.
האיש המכוער לא ידע את נפשו. כוכב? כוכב, השיבה המלצרית מהסנוקר.
חלפו הימים והאיש המכוער והבודד הפך להיות גבר יפה וחברותי. נשים חלמו עליו, אך נאמנותו נשארה למלצרית מהסנוקר. היו שזרקו את עצמן עליו, בשנתו. הוא התעורר, עזר להן להתלבש ואמר סליחה, אבל המלצרית… הסנוקר…
האיש המכוער והבודד ידע שהמלצרית מהסנוקר שינתה את חייו, וכדי לגמול לה על מעשיה, הפך למשורר וכתב לה שירים.
אלה היו שירים נפלאים, והמלצרית מהסנוקר, ששירה היתה זרה לה (היא אהבה סנוקר), מחאה כפיים וקפצה מלמעלה למטה ושוב ושוב, קפיצה, למעלה, למטה. “את כמו סנוקר”, נהג הגבר היפה והחברותי שלה, שפעם היה מכוער ובודד, לומר לה. “את בדיוק כמו סנוקר”. היא התאהבה בו והוא התאהב בה. הם היו מאוהבים. לימים יכתוב את השיר “סנוקר” ויקדיש לה אותו. היא לא תבין אותו ותמחא כפיים.
