פרק ארבעה-עשר: אש ומים

המאמר הארבעה עשר בסדרת המאמרים: משם לפה ובחזרה

הנה חמשיר קצר המסכם את הפרק מאת מג:

בארד בן גיריון האמיץ - את חיצו ירה
פגע בנקודת התורפה - של הדרקון הנורא
והנה סוף סוף הגיע הקץ
של יצור נאלח שהיה לרועץ
אך על עיר האגם ירד חורבן ומרה.

**

בפרק זה בארד מופיע לראשונה ומתגלה במלוא גדולתו. הוא זה המטיל פקפוק בחזיונות השווא של חבריו.

"איזה מלך?" שאל אחר בקול חמור. "הסיכויים שווים הם שזו אשו הבוזזת של הדרקון, המלך היחידי תחת ההר, שידענו מאז." (עמ' 197, תרגום הטייסים).

כשמתגלה שמקור הזוהר הוא הדרקון, בארד פועל כמו חייל משופשף – ביוזמתו מפילים את הגשרים (בכך הוא מונע את ההתקפה העיקרית של סמוג), הוא מעודד את הלוחמים להילחם ולשמור על עמדותיהם, להמשיך לירות עד החץ האחרון ולבסוף הוא נותר אחרון עם חייליו בעיר ההרוסה.

התנהגותו של בארד שונה לחלוטין מהתנהגותו של לוחם טיפוסי מימי-הביניים. כדאי לבחון את דרך הלחימה של תורין בפרק 17 (בפרוץ הסופה): הוא פורץ קדימה, מסתער באומץ, אך לא מנסה לארגן קו לחימה ברור או נותן דעתו לטקטיקה כלשהי. באומץ ליבו הוא מנסה לחפות על העדר טקטיקה. הגיבור האמיץ המהווה השראה לשאר הלוחמים הוא האב-טיפוס הימי-ביניימי של דמות הלוחם – אך בארד אינו נלחם כך.

בארד נלחם יותר כמו קצין או מפקד במלחמה מודרנית. שימו לב לביטויים שבהם הוא משתמש: 'להילחם עד החץ האחרון' (עד הכדור האחרון), ‘held their ground’ (באשר לחבורת הקשתים שבארד מציג). בנוסף לביטויים, גם התנהגותו של בארד מאפיינת גבורה 'מודרנית' של חייל בחיל רגלים יותר מאשר גבורה 'ימי- ביניימית'.

אפשר להבחין כאן בניסיונו של טולקין במלחמת העולם הראשונה בין השורות, בדרך ההתנהגות והלחימה של בארד.

**

טולקין התלונן על כך שאין מספיק דרקונים ביצירות המיתיות הצפוניות. ואכן, ישנם רק שלושה דרקונים באגדות הצפוניות: הדרקון/נחש האגדי Jormangund, שמקיף את העולם כאשר הוא נושך את זנבו, וממלא תפקיד חשוב בראגנורוק (סוף העולם); דרקון האש שנמצא בביאולף שהורס מחוז שלם בגלל שגנבו ממנו גביע, ו- Fáfnir – דרקון ששמר על אוצר, אשר נהרג בידי Siegfried בדרך של תחבולה – הוא חופר מחילה וכאשר הדרקון עובר מעליו הוא תוקע את חרבו בחלקו התחתון והרך.

למעט הדרקון הראשון, המיתי בממדיו ובגודלו, טולקין עשה שימוש במוטיבים הלקוחים הן מהדרקון של ביאולף והן מפאפניר בכל יצירותיו. הידועה שבהן היא האפוס על טורין המופיע בסילמאריליאון, ואלו החוקרים את המימד ההתפתחותי של המיתולוגיה, רואים כיצד הוא נוכח עוד בתחילתה. כבר מהשלבים המוקדמים ביותר של המיתוס טורין הורג את הדרקון (Glórund)  באמצעות Gurtholfin, חרבו השחורה, באמצעות תחבולה הדומה לזו של זיגפריד, שמאפשרת לו לפגוע בחלקו התחתון הרך של הדרקון. כבר מהשלבים המוקדמים ביותר החרב נכנסת 'עד הניצב' אל בטנו של הדרקון.

אצטט כאן קטע מתוך הקוונטה נולדורינווה I פרק 13, המביא את סיפור הריגתו של הדרקון בידי טורין. הטקסט הוא משנת 1930 והוא הטקסט המפורט ביותר שנכתב בוודאות לפני ש'ההוביט' נכתב:

“The next evening, when Turambar was now nearly spent, Glómund began the passage of the ravine, and his huge form passed over Turambar’s head. There Turambar transfixed Glómund with Gurtholfin, wand-of-death, his black sword; and Glómund coiled back in anguish and lay dying  nigh to the river’s brink and came not into the woodmen’s land.”

(מתוך History of Middle Earth IV חלק III – The quenta §13(

גם סמוג נהרג בדרך דומה: בארד הגיבור משתמש בחץ שחור ומיוחד על מנת לפגוע בצדו התחתון של הדרקון, במקום שבו אין שיריון. החץ נכנס כולו אל גופו של הדרקון:

"פנימה הכה ונעלם. חוּדו, קנהו ונוצותיו – כה עזה היתה פגיעתו."

(עמ' 200, תרגום הטייסים).

אותו מקור השראה משמש את טולקין בכתיבה של שני סוגים שונים של סיפורת: ספר ילדים ואפוס היסטורי.

**

ביצירותיו של טולקין דרקונים היו רעים מאז ומתמיד, החל בגלאורונג וכלה באנקלגון ובסמוג. אבל בדומה לפואמה Goblin’s Feet (שבה עסקנו בפרק 4), שבה טולקין התייחס באופן מבודח ואפילו רגשני אל הגובלינים, טולקין כתב פואמה שמתייחסת בצורה משועשעת אל דרקונים. הפואמה פורסמה בפברואר 1937 ב- Oxford Magazine במסגרת Tales and songs of Bimble bay

THE DRAGON VISIT

The dragon lay on the cherry trees

a-simmering and a-dreaming;

Green was he, and the blossom white,

and the yellow sun gleaming.

He came from the land of Finis-Terre

from over the blue mountains

where dragons live, and the moon shines

on high white fountains.

“Please, Mister Higgins, do you know

What’s a-laying in your garden?

There’s a dragon in your cherry trees!”

“Eh, what? I beg your pardon?”

Mister Higgins fetched the garden hose,

and the dragon woke from dreaming;

He blinked, and cocked his long green ears

When he felt the water streaming.

“How cool,” he said, “delightfully cool

are Mister Higgins’ fountauns!

I’ll sit and sing till the moon comes,

As they sing beyond the mountains;

And Higgins, and his neighbors, Box,

Miss Biggins and old Tupper

Will be enchanted by my voice:

They will enjoy their supper!”

Mister Higgins sent for the fire brigade

With a long red ladder:

And men with golden helmets on.

The Dragon’s heart grew sadder:

“It reminds me of the bad old days

When warriors unfeeling

Used to hunt dragons in their dens,

Their bright gold stealing.”

Captain George, he up the ladder came.

The dragon said: “good people,

Why all this fuss? Please go away!

Or your church-steeple

I shall throw down, and blast your trees,

And kill and eat for supper

You, Cap’n George, and Higgins, Box,

And Biggins and old Tupper!”

“Turn on the hose!” said captain George,

and down the ladder tumbled.

The dragon’s eyes from green went red,

And his belly rumbled.

He steamed, he smoked, he threshed his tail,

And down the blossom fluttered;

Like snow upon the lawn it lay,

And the dragon growled and muttered.

They poked with poles from underneath

(where he was rather tender) :

The dragon gave a dreadful cry

And rose like thunder.

He smashed the town to smithereens,

And over the Bay of Bimble

Sailors could see the burning red

From Bumpus Head to Trimble.

Mister Higgins was tough; and as for Box

Just like his name he tasted.

The dragon munching his supper said:

“So all my trouble’s wasted!”

And he buried Tupper and Captain George,

and the remains of old Miss Biggins,

On a cliff above the long white shore;

and he sang a dirge for Higgins

A sad song, while the moon rose,

With the sea below sighing

On the grey rocks of Bimble Bay,

And the red blaze dying.

For over the sea he saw the peaks

Round his own land ranging;

And he mused on the folk of Bimble bay

And the old order changing:

“they have not got the wit to admire

a dragon song or colour

Nor heart to kill him brave and quick –

the world is getting duller!”

And the moon shone through his green wings

The night winds beating,

And he flew back over the dappled sea

to a green dragon’s meeting.

לאחר שנים, בשלהי שנת 1961 טולקין ערך את הפואמה תוך שהוא משנה את הסוף ומוסיף עוד בית. זאת הוא עשה כדי להתאים את הפואמה לספר 'הרפתקאות טום בומבדיל'. אך לבסוף הוא ויתר, כיוון שחש שאין זה ראוי לשנות את אופי הדרקונים בצורה כזו חריגה, גם בספר כמו 'הרפתקאות טום בומבדיל'.

לאחר עריכה נוספת בשנת 1964, הפואמה התפרסמה באנתולוגיה בשם Winter’s Tales for Children I, יחד עם פואמה נוספת מאת טולקין בשם "Once Upon a Time". בפואמה זו הדרקון אינו הורג את מיס ביגינס והפואמה מסתיימת כך:

“None of them now have the wit to admire

a dragon’s song or colour,

Nor the nerve with steel to meet his fire –

The world is getting duller!”

He spread his wide wings to depart;

But just as he was rising,

Miss Biggins stabbed him to the heart,

And that he found surprising.

“I regret this very much” she said.

“You’re a very splendid creature,

And your voice is quite remarkable

For one who has no teacher;

But wanton damage I will not have.

I really had to end it.”

The dragon sighed before he died:

“At least she called me splendid.”

אגב, הדרקון האימתני, שבסך הכל רוצה לשיר ולבסוף מתעצבן ואוכל את כל העיירה, אינו המצאה בלעדית של טולקין. בספר Marvellous Land of the Snergs, שטולקין ציין בהרצאתו 'על סיפורי פיות' וכמו כן אוזכר בסדרת מאמרים זו, יש פרק על גוליתוס העוג (Ogre). אותו עוג אימתני "חזר בתשובה", לא עוד אוכל ילדים וניזון מדיאטה צמחונית עלובה. גוליתוס בהחלט מנסה להיות נחמד לשני הילדים גיבורי הסיפור, אבל בסופו של דבר הכל נגמר בפיאסקו שבו גוליתוס כמעט ושובר את הדיאטה שלו.

**