פרק שישה-עשר: גנב בלילה
המאמר השישה עשר בסדרת המאמרים: משם לפה ובחזרה
ראשית, כמה חמשירים שמספרים על הפרק מאת מג ויניב:
בילבו הפורץ באומץ רב ובהיגיון רצה לדבר עם גנדאלף על יותר מדבר, אך היה חייב למהר אל ההר, שלא יגלו הגמדים את מעשיו, ואז יחשב למת כבר עכשיו, על כן עזב את גנדאלף מהר.
**
בפרק זה בילבו מופיע בשיאו ומגלה יותר הגיון וחוכמה מהגמדים. אבל אין זה פלא, כיוון שבילבו הוא "האדם המודרני" היחידי בסיפור. טום שיפי, בספרו Author of the Century, מנתח את דמותו של בילבו ומגיע למסקנה כי היא בעצם דמות מודרנית. הרי בסך הכל מה הוא בילבו? בילבו הוא אדם מודרני לחלוטין שחי בארץ מסודרת, שבה הדרקונים והמפלצות הן אגדה בלבד. הגמדים, גאנדאלף, האורקים – כולם דמויות מיתיות והרואיות שכמו נלקחו מהסאגות ומהאדות הקדומות, אך בילבו אינו כזה.
האדם השייך לתרבות המודרנית לא נותן דעתו לכסף ולזהב, אלא לשלום. בילבו יצא למסע כיוון שגאנדאלף הכריח אותו, לא בגלל שהתעניין באוצר. אבל התעניינות בכסף משותפת לשאר הדמויות בסיפור – הגמדים, גאנדאלף, בני הלילית ואנשי האגם – כולם מתעניינים בזהב וחלקם אפילו מוכנים להלחם עליו.
מדוע הגמדים אינם מוכנים לוותר על חלק כה קטן מהאוצר? באדה מוזכרת 'קללת הזהב' לראשונה. הגמד אנדווארי, Andvari, היה בעל עושר רב. האל לוקי שדד ממנו את אוצרו על מנת לתת אותו למלך Hreidmar שאת בנו, אות'ר, האלים הרגו בטעות. אך הגמד לא מוותר כל כך מהר ומקלל את הזהב: מעתה הזהב ימיט אסון וצרה על כל מי שמחזיק בו, בעיקר בשל תאוות בצע. את Hreidmar רצחו בדם קר בניו, פאפניר ורגין (Fafnir, Regin). פאפניר שודד מאחיו את כל הזהב והופך לדרקון ששומר על הזהב. את הדרקון הורג זיגפריד, גיבור ובנו המאומץ של רגין. לאחר שזיגפריד הורג את פאפניר הדרקון, הוא הורג גם את רגין. המשך סיפורו של זיגפריד מופיע ב"טבעת הניבלונג" – האפוס של ואגנר.
טולקין הכיר היטב את מיתוס 'הזהב המקולל' והשתמש בו במיתולוגיה שלו, באחד הטקסטים המוקדמים ביותר – הנאוגלפרינג שנכתב בשנים 1917-1918 ומופיע ב- Book of Lost Tales II. זהבו של מים הגמד גורם לטבח של חבורתו של אורין (לאחר מכן הורין) ולמוות של רבים מבני-הלילית. לאחר מכן הזהב גורם לנוֹם בשם Ufedhin לבגוד ולבסוף להרוג את המלך Tinwelint.
הסיפור הזה השתנה מעט מאד בגרסאות השונות של הסילמאריליאון, וניתן למצוא אותו בגרסה זהה כמעט (מלבד שינויי השמות) בגרסאות המאוחרות יותר – זו עדות לכך ש'קללת הזהב' בהחלט שבתה את דמיונו של טולקין, ולראיה - הוא השתמש בה גם ב'הוביט'. הזהב של הדרקון מעוור הרבה אנשים: את הגמדים שמסרבים לוותר על חלק זעום ממנו, את אנשי האגם אשר מוכנים להסתכן במלחמה, את בני-הלילית (למרות שבמידה פחותה יותר) ואת ראש העיר, שבסוף הספר אף מוצא את מותו בגלל התאווה הבלתי נשלטת לזהב.
התאווה לזהב ו'קללת הזהב' מופיעים בשיר שמופיע גם ב'הרפתקאות טום בומבדיל'. השיר תורגם מחדש על ידי דני אורבך, ואני מצרף אותו כאן בתוספת הפרשנויות שלו לבתים השונים.
האוצר
בנעורי התבל עת אורה של חמה, זוהי למעשה ההקדמה לשיר, המתארת את השחתת האוצר. מה שהיה יפה בהתחלה, הפך בגלל החמדנות (שמקורה במורגות- הרמזים לכך חזקים וברורים מאד), לקללה מרבת צרה, דבר שיבואר בשיר עצמו. הבית הראשון מתאר את קורותיו של גמד שמצא את האוצר של בני-הלילית: במאורה אפלה חי גמד מקומט, החטא של הגמד האומלל ברור היטב: הוא הפך לעבד לחמדנות, קבר את האוצר, אותו פיזרו האלים בנדיבות בתוך הטבע החי, במערה מתה וחשוכה, ורצה לקנות באמצעותו את כוחם של מלכים. החמדנות וההקשרות לאוצר עיוורו אותו, עד שלא הבחין בדרקון הצעיר שבא לרשת את האוצר. כאן מפנה הזקן את מקומו לצעיר, שיורש את האוצר, ועושה אותן הטעויות בדיוק. הבית השני מתאר את קורותיו של אותו דרקון צעיר, שהרג את הגמד הזקן ולקח את אוצרו לעצמו. כמובן שהעלילה קופצת זמן רב קדימה: תחת סלע אפור חי שלדו של
דרקון, כמו הגמד, גם הדרקון מתעוור ומורעל בידי החמדנות. גם הוא רובץ על האוצר במערה חשוכה, לא עושה איתו כלום וניזון מחמדנות אפלה, שמגבירה את האכזריות הטבועה בו גם כך. גם הוא מזדקן, מתבלה ומתנוון, ומרוב שהוא עסוק במחשבות על גנבים, לא מבחין בלוחם הצעיר, שהורג אותו ולוקח, בפעם השנייה, את האוצר. לכאורה, סצינה ידועה וחיובית. לוחם צעיר, המתואר כגיבור, הורג דרקון מרושע ולוקח אוצר. האם ישתמש בו למטרות צודקות, או יהפוך לחמדן ויתנוון בעצמו? הבית השלישי מבהיר לנו מה קרה לאותו לוחם צעיר, היורש השלישי של האוצר, כעבור שנים: על כס קר ודומם של מלכות ישב
שר, למעשה, גורלו של הלוחם אינו שונה מגורלם של הגמד והדרקון. הוא אינו משכיל להשתמש באוצר בתבונה, אלא שוגה באותה חמדנות הרסנית. גם הוא קובר את האוצר באדמה, ושומר עליו בקנאות כזו, עד ששום דבר אחר לא מעניין אותו. הוא מאבד את כל העונג והעניין שבחיים, החרב שלו, שפעם היתה בהירה ובוהקת, מחלידה, וכמו הדרקון והגמד הוא חוטא בחטא העוול. הקטע " שלטונו שלטון עוול, חמס ומשפח" מלמד כי השלטון שלו אינו צודק, ככל הנראה בהשפעת תאוותו לזהב. במחשך עוד שוכנה תחת צוק סלע
קר, האוצר המקולל, מרבה הצרה, שהושחת בידי הרוע שמקורו במורגות, נשמר בסופו של דבר במקום הראוי לו, בור חשוך ואפל. ובסופו של דבר הכל חוזר למסלולו - כבשים רועות בדשא הירוק בגבעה שמתחתיה קבור האוצר והרוח מהים נושבת. בסופו של דבר, כך אומר טולקין, הזהב והיהלומים שנוצרו בידי בני-הלילית, ומטרתם האמיתית עוותה כל כך, נשארים חסומים בפני כל היצורים החיים, ומוטב כך.
כמו רוב השירים שהופיעו ב'הרפתקאותיו של טום בומבדיל' גם שיר 'האוצר' הוא שכתוב ועריכה של שיר מוקדם יותר. השיר המקורי, שמהווה דוגמה מצויינת להתעניינות העצומה של טולקין ב'קללת הזהב', הופיע ב- Gryphon, מגזין של אוניברסיטת לידס. כותרת השיר נלקחה מביאולף:
Iúmonna gold galdre bewunden
There were elves olden and strong spells Under green hills in hollow dells The sang o`er the gold they wrought with mirth, In the deeps of time in the young earth, Ere Hell was digged, ere the dragon’s brood Or the dwarves were spawned in dungeons rudw; And men there were in few lands That caught some cunning of their mouths and hands, Yet the doom came and their songs failed, And greed that made them not to its holes haled Their gems and gold and their loveliness, And the sadows fell on Elfinesse.
There was an old dwarf in a deep grot That counted the fold things he had got, That the dwarves had stolen from men and elves And kept in the dark to their gloomy selves. His eyes grew dim and his eyes dull. And the skin was yellow on his old skull; There ran unseen through his bony claw The faint glimmer of gems without a flaw He heard not the feet that shook the earth, Nor the rush of wings, not the brazen mirth Of dragons young in their fiery lust: His hopw was in gold and in Jewels his trust. Yet a dragon found his dark cold hole And he lost the earth and the things he stole.
There was an old dragon under an old stone Blinking with red eyes all alone. The flames of his feiry heart burnt dim; He was knobbed and wrinkled and bent of limb; His joy was dead and his cruel youth, But his lust still smouldered and he had no ruth. To the slime of his belly the gems stuck thick And his things of golds he would snuff and lick As he lay thereon and dreamed of the woe And grinding anguish thieves would know That ever sat a finger on one small ring; And dreaming uneasy he stirred a wing. He heard not the step nor the harness clink Till the fearless warrior at his cavern’s brink Called him come out and fight for his gold, Yet iron rent his heart with anguish cold.
There was an old king on a high throne: His white beard was laid on his knees of bone, And his mouth savoured not meat nor drink, Nor his ears song, he could only think Of his huge chest with carven lid Where the gold and jewels unseen lay hid In a secret treasury in the dark ground, Whose mighty doors were iron-bound The swords of his warriors did dull and rust, His glory was tarnished and his rule unjust, His halls hollow and his bowers cold, But he was king of elfin gold. He heard not the horns in the mountain pass, He smelt not the blood on the trodden grass, Yet his halls were burned and his kingdom lost, In a grave unhonoured his bones were tossed.
There is an old hoard in a dark rock Forgotten behind doors none can unlock. The keys are lost and the path gone, The mound unheeded that the grass grow on; The sheep crop it and the larks rise From his green mantle, and no man’s eyes Shall find its secret, till those return Who wrought the treasure, till again burn The lights of faery, and the woods shake, And songs long silent once more awake.
טום שיפי כתב על השיר במאמרו 'גרסאות האוצר', שהתפרסם במגזין של הקהילה ההולנדית, Lembas: " הפואמה בנויה כמו שירה באנגלית עתיקה, כך שכל שורה מחולקת לשניים עם פסיק או עם מילת קישור המפרידה ביניהן. כל חצי שורה כוללת ארבע או חמש הברות (לעיתים נדירות שלוש), ושני טעמים חזקים הנמצאים, בדרך כלל, בהברות עוקבות. תכונות אלו מאפיינות שירה אנגלית מקורית הרבה יותר משירה שנלמדה מהצרפתים... טולקין שילב עלילה אנגלית עתיקה, עם מילים באנגלית עתיקה ומשהו שמאד קרוב לסגנון באנגלית עתיקה, כאילו הוא רצה להראות שזה יתכן."
קל לראות כיצד בעולם של ההוביט, שקשור מאד לביאולף וגם לסאגות האיסלנדיות, יש חשיבות עצומה לזהב. זהב הוא לא רק אמצעי תשלום, יש לו מימד מיתי רב עוצמה, וטולקין לא רק שידע זאת, אלא שילב זאת ביצירותיו השונות וכן בפואמות שהזכרתי לעיל.
**
המקרה של תראין הוא אחד המקרים הבודדים שבהם ניתן לתפוס את טולקין בשגיאה, על אף שהוא עצמו לא הודה בכך. למרות שהשגיאה תוקנה, נותר לה שריד במשפט הבא:
"היות והארקנסטון של
אבי," אמר [תורין] "
הארקנסטון מעולם לא היתה של תראין, אביו של תורין. תרור, סבו של תורין, היה המלך שמתחת להר, אז מדוע כתוב על המפה שמצורפת להוביט: Here of old was thrain King under the Mountain? ומדוע מצויין כאן 'הארקנסטון של אבי'?
אני משער כי בשלב כלשהו בכתיבת ההוביט, תראין היה אכן המלך תחת ההר, ובשלב מאוחר יותר טולקין שינה דעתו והפך את תרור למלך תחת ההר.
לאחר שקוראים שמו לב לסתירה הזו וכתבו על כך לטולקין, טולקין ציין בהקדמה למהדורה השניה:
A final note may be added, on a point raised by several students of the lore of the period. On Thror's Map is written Here of old was Thrain King under the Mountain; yet Thrain was the son of Thror, the last King under the Mountain before the coming of the dragon. The Map, however, is not in error. Names are often repeated in dynasties, and the genealogies show that a distant ancestor of Thror was referred to, Thrain I, a fugitive from Moria, who first discovered the Lonely Mountain, Erebor, and ruled there for a while, before his people moved on to the remoter mountains of the North.
במהדורה השלישית טולקין הכניס איזכור לתראין הראשון, שייסד את שושלתו של תורין, בפרק 'מסיבה בלתי צפויה'. כמו כן, בפרק השלישי של נספח א' בשר הטבעות מופיע איזכור לתראין הראשון.
האם תראין הראשון היה קיים כל הזמן בראשו של טולקין או שמא הוא קיים רק כתירוץ לבלבול קל? לטולקין הפתרונים.
**
|
|
