פרק שמונה-עשר: הדרך חזרה
המאמר השמונה עשר בסדרת המאמרים: משם לפה ובחזרה
ראשית, כמה חמשירים המתמצתים את הפרק מאת יניב:
בילבו חזר להכרתו בשדה הקרב, ונוכח לדעת שהוא לבדו עכשיו, הבין שלא היה זה הפסד של ממש, שאל איש שעבר שם מה חדש, אך האיש לא הבין מהו הקול ומי בעליו.
בילבו נזכר להוריד את הטבעת שעליו, ואז נשאו האיש, קלות ומהירות היו רגליו, הובא אז בילבו אל מול תורין הפצוע, אך הפעם היה הרבה יותר רגוע, ביקש מחילה והתנצל לפניו.
תורין מת, והם נפרדו בידידות, ולבילבו סופר על המלחמה בפירוט, איך גם עזרת הנשרים לא הספיקה לניצחון, אך אז בא ביאורן – אחוז שיגעון, וחיסל שדים וזאבים רבים במהירות.
המהומה הסתיימה, תורין נקבר, ועל חזו הניח ברד את לב ההר, מלך בני-הלילית הניח את אורקריסט עליו, ודיין בן ניין הוא המלך עכשיו, ועתה הגיעה חלוקת האוצר.
אז בידי דיין חולק האוצר, אך בילבו חשב זאת דבר מיותר. לקח הוא זהב וכסף, רק בשתי תיבות, הוא נפרד מכולם, הוחלפו ברכות רבות, יצא לדרכו, בצעד נמהר.
אצל ביאורן עשו עצירה לזמן מה, וכשעזבוהו עברו בשממה, אבל השדים לא היו שם יותר, לא היה עליהם להסתתר, ובילבו כבר רצה לחזור אל האח החמה.
**
בילבו לא הצטיין במיוחד בלחימה. בניגוד לתורין, הוא לא הסתער בגבורה עם לוחמיו בהסתערות נואשת; ושלא כמו ביאורן, איש הדוב האגדי, הוא לא הכריע את גורל הקרב. בילבו, למען האמת, פשוט מנסה לא להפריע. האם זאת אומרת שבילבו פחדן? כפי שציינתי בסדרת המאמרים הזו, בילבו הוא הנציג הבלבדי של 'העולם המודרני' על ערכיו, שפתו ונורמות ההתנהגות שלו. בילבו מאפשר לנו לשים את עצמנו במקומו – כיצד אנחנו היינו מתנהגים אם היו 'מעבירים' אותנו לעולם של הסאגות הנורדיות הקשוחות? הרי איננו לוחמים קשוחים, איננו יכולים להסתער קדימה עם גרזנים מונפים ולהרוג באויבנו, מתוך רצון לנקום על עוול זה או אחר. גבורה מסוג כזה – מוחצנת ואלימה – נחשבת מיושנת במונחי העולם המודרני שלאחר מלחמת העולם הראשונה. ההירואיות של ביאולף הנלחם בגרנדל, או של גיבורי הסאגות נראית במקרה הטוב כמיושנת ובמקרה הרע כמגוכחת. כיצד אתם מגיבים לסרט פעולה סוג ד' שבו הגיבור, נטול תסביכים אישיים אך לא נטול רצון לנקמה, מסתער חזיתית והורג בכל אויביו? סביר להניח שהייתם מגיבים בגיחוך. אך התנהגות כזו, היתה טבעית מאד והשתלבה היטב בסאגות העתיקות.
אך טולקין אהב את הסאגות הללו, הוא אהב את הגיבורים האלו ורצה לכתוב עליהם. כיצד ניתן להציג אותם כהלכה? באמצעות בילבו באגינס, הגיבור. בילבו הוא בבואה של דמותנו – מחזיק בערכים מודרניים, אינו מונע מתוך רצון לנקמה (כמו הגמדים), או מתוך רצון לאוצר (כמו בני-הלילית), אלא מעדיף את דרך הפשרנות והשלום. ההוביט הוא במידה רבה סיפור השתלבות של המודרניות בעתיקות והמתח ביניהן. בילבו הוא התשובה האופטימית המודרנית לכל אותם גיבורים קשוחים. הוא מייצג סוג אחר של אומץ: אומץ מודרני, אומץ מחושב וקר רוח, אומץ של 'אין ברירה', אומץ שבו אתה נמצא לבד מול הפחדים שלך ומנצח אותם, אומץ שהוא נעלה הרבה יותר מהאומץ של גיבורי הסאגות האיסלנדיות, כי הוא נעשה לבד ובחושך. זהו האומץ של בילבו, שקפץ מעל גולום בחשיכה והעדיף שלא להרוג אויב חסר ישע ("הריגת העכביש הענק – לגמרי לבדו, בחשיכה..."). זהו האומץ שמתבטא בהחלטתו לחזור למנהרות האורקים על מנת לחפש את חבריו (כאשר חיפש אותם לאחר שנמלט, רק כדי למצוא אותם טוענים שהם לא רוצים לחזור על מנת למצוא אותו). וזהו האומץ שמתבטא במשפט: "את הקרב האמיתי שלו נלחם בילבו לבדו, במנהרה החשוכה, בטרם ראה בכלל את הסכנה האורבת לו". לכן, למרות שבילבו לא השתתף בקרב, אין זה נזקף לחובתו, הוא את האומץ שלו כבר הפגין.
**
"הולך אני עתה אל האולמות
הגבוהים, להמתין שם לצד אבותי, עד שיקום העולם מחדש"
תורין מת. מה קורה לגמדים לאחר המוות? ב'הוביט' העניין ברור מאד – תורין הולך למין וואלאהלה שכזו להמתין לצד אבותיו עד ליום הדין. אך מחשבותיו של טולקין בנוגע למותם של הגמדים – כמו גם בנוגע לחייהם של הגמדים – היו מאד לא מסודרות והשקפתו לגבי גורלם לאחר המוות השתנתה באופן תדיר.
בשנת 1937, לאחר פרסומו של ההוביט, טולקין כתב את הטקסט הבא על הגמדים:
But it is said by some of the wise in Valinor, as I have since learned, that Aulë made the Dwarves long ago, desiring the coming of the Elves and of Men, for he wished to have learners to whom he could teach his crafts of hand, and he could not wait upon the designs of Ilúvatar. But the Dwarves have no spirit indwelling, as have the Children of the Creator, and they have skill but not art; and they go back into the stone of the mountains of which they were made. (מתוך H.o.M.E: 5 – The Later Annals of Beleriand annal no. 104, עמוד 143 בגרסה שלי).
כאן ניתן למצוא הוכחה נוספת לכך, שבשלב הזה טולקין עדיין לא קישר בין 'ההוביט' ללגנדאריום וכל הקישורים בין השניים הם קישורים סמנטיים ואקראיים. ב'הוביט' הגמדים הם גיבורים, שלמרות מגרעותיהם נוטים לצד הטוב. אך בסילמריליאון הגמדים שונים בתכלית, הם רעים וערמומיים (אחרי כן התדמית שלהם משתפרת, אך לא בהרבה), ונאמנותם מוטלת בספק. רק לאחר כתיבת שר-הטבעות, טולקין עשה שינוי כולל בדמותם של הגמדים ושיפר את מקומם בסילמאריליאון: מיצורים נייטרלים חסרי נשמה הם הפכו לגזע בעייתי, אך שוחר טוב ונאמן לבני-הלילית. בשנת 1969 הוא אף חיבר מאמר תחת הכותרת 'על גמדים ובני אדם' (מופיע בכרך העשירי של ההיסטוריה), שבו תדמיתם של הגמדים כגזע עצמאי, עם חיים אמיתיים לאחר המוות, אינה מוטלת בספק. חשוב לציין כי הרעיון שהובא ב'הוביט' מאומץ על ידי טולקין גם במיתולוגיה שלו. אולי זו הדוגמא הבודדת להשפעה של ממש ש'ההוביט' השפיע על תפיסה מרכזית בלגנדאריום.
**
"If ever you visit us again, when our halls are made fair once more, then the feast shall indeed be splendid!" "If ever you are passing my way," said Bilbo, "don't wait to knock! Tea is at four; but any of you are welcome at any time!"
נדמה לי שבפסקה הזו קל להבחין בההבדל בין סגנון דיבורם של הגמדים (באלין הוא הדובר כאן), ובין סגנונו של בילבו. לאורך כל הספר טולקין שותל במומחיות הבדלים דקים, יותר או פחות, בסגנונות הדיבור של הדמויות, המשקפים את הרקע שלהן. כאן קל לראות את הסגנון הגבוה וההירואי של הגמדים, שהיה נשמע לגמרי טבעי באולמות של גיבורי העבר. לעומת זאת, הסגנון המודרני של בילבו אינו שונה מסגנון הדיבור של כל אחד מאיתנו. ואולי הדבר החשוב הוא, ששניהם אומרים במילים שונות את אותו הדבר בדיוק!
**
|
|
