אחרית דבר

המאמר המסכם של סדרת המאמרים: משם לפה ובחזרה

אחת הבעיות הגדולות עם סדרת המאמרים הנוכחית, היא שלעתים נדמה כי היא פורטת את ההוביט לפרוטות ומתייחסת אל הדברים הקטנים ולא אל 'ההוביט' כמכלול. אני מודה שחסרה זווית ראייה כוללת יותר במאמרים האלה. אך לא זו היתה מטרתי כשהתחלתי לכתוב את המאמרים הללו. כל שביקשתי להראות, הוא ש'ההוביט', שעד עכשיו נתפס כספר ילדים ועמד בצילו של שר-הטבעות, הוא ספר עצמאי שעומד ברשות עצמו ומאחוריו יש לא מעט עומק ומחשבה.

אני מקווה שהצלחתי. בסיכום הזה אנסה לגעת בשתי שאלות גדולות: האחת היא סוד קסמו של 'ההוביט' והיבדלותו מספרי ילדים 'סטנדרטיים' והשניה היא הקשר בין 'ההוביט' ללגנדאריום הטולקינאי.

סוד קסמו של ההוביט

ההוביט הוא בראש ובראשונה ספר ילדים, אבל הוא ספר ילדים מיוחד במינו. מה פירוש המונח 'ספרות ילדים'? בתקופה המודרנית, כאשר המחיצות בין עולם המבוגרים לעולם הילדים נופלות במהירות, הגדרת הז'אנר אינה ברורה, אך בתקופתו של טולקין ספרות הילדים היתה מוגדרת היטב.

ספרות ילדים בשלהי המאה התשע-עשרה ובתחילת המאה העשרים כוונה לילדים "עד לגיל ארבע-עשרה או חמש-עשרה בערך" (אנציקלופדיה בריטניקה). התוכן שלה היה שונה מתכני ספרות המבוגרים. רוב הספרים הכילו תכנים דידקטיים, לעתים על סף המטיפנות. מקצתם לא התיימרו להכיל תכנים דידקטיים אלא עסקו בפנטסיה טהורה – הדוגמא המובהקת לכך היא 'אליס בארץ הפלאות'. ההוביט השתייך לקטגוריה השניה.

עד אז פנטסיה היתה נחלת הילדים בלבד. במאות השבע-עשרה והשמונה-עשרה המסורת שבעל-פה החלה להכנס לספרות הילדים – כל אותן אגדות עמים, מיתולוגיות וסיפורים עתיקים נכנסו לחדרי הילדים ונשכחו מלב המבוגרים. לכן כשטולקין כתב 'פנטסיה' בפעם הראשונה, היה לו קל לכתוב את זה כספרות ילדים. אבל הוא לא כתב ספרות ילדים 'קלאסית', ואפילו בסטנדרטים של היום, 'ההוביט' הוא ספר ילדים חריג.

ראשית, השפה – טולקין בהחלט מכניס כמה וכמה מילים קשות (שאותן פירשנו בסדרה זו), ובכללן מילים באנגלית עתיקה, שמות משונים וקשים להגייה, קללות והתחכמויות לשוניות.

שנית, העלילה – לא פעם, במכתביו של טולקין, חוזרת המילה Terrifying בהקשר של 'ההוביט'. וזה לא פלא – יש שם כמה דברים שגם בספרות של היום לא היו עוברים בשקט – מלחמות, בגידה, השמדה ולבסוף מוות של מספר דמויות ראשיות ופרידה נוגעת ללב של תורין מבילבו. האם פעם נתקלתם בעניין כזה בספר ילדים כלשהו?

שלישית, טולקין אינו משתמש ב'מספר', טכניקה שהיתה נפוצה למדי בתקופתו בספרי ילדים. הוא סומך על הילדים ולא מסביר או מפרט יותר מדי, ואינו מנסה להחדיר מסרים באמצעות דמות המספר. למען האמת, אין כלל מסרים ב'הוביט'.

כפי שניתן לראות, טולקין הוא בהחלט לא סופר ילדים "קלאסי", אבל הקסם של 'ההוביט' אינו יכול להיות מוסבר אך ורק בכך שטולקין חרג מהמסגרת הרגילה של ספרות הילדים, בכך שהוא לא הולך בתלם. שורשי הקסם של 'ההוביט' עמוקים יותר. אנסה לפרט על כמה מהם כפי שראינו במאמרים:

אחד מהאלמנטים החזקים ביותר בשר-הטבעות הוא תחושת העומק – החוויה שהסיפור מתרחש במקום אמיתי. ה'בריאה המשנית' בהחלט מוצלחת. שר-הטבעות מאפיל על 'ההוביט' בכל הנוגע לתחושת עומק, אך גם האחרון מצליח להעביר תחושת עומק נפלאה – בלי נספחים, בלי תאריכים, בלי הרצאות ארוכות ומשעממות אלא באמצעות מילים מועטות שנמדדות בקפידה ומעט מאד קוראים יכולים להבחין בחשיבותן, ראו למשל:

"לעיתים קרובות נאמר (במשפחות אחרות בלבד), שבזמנים עברו נשא לו אחד מאבות המשפחה פייה לאישה – זה כמובן מגוחך." (עמ' 12, תרגום הטייסים).

הקורא לא יודע דבר על עולם 'ההוביט', אך המספר מכניס את ה'כמובן', מדוע? כדי ליצור עומק. הקורא אמור לדעת את המידע הזה – שזה מגוחך. ישנן עוד דוגמאות: אזכורים מקריים למידע שהקורא 'חייב' לדעת, שמות משונים שהמספר מניח שהם ידועים לקורא ועוד ועוד.

תחושת העומק היא אחד מהאלמנטים שמקנים ל'הוביט' את הקסם המיוחד שלו, גם אם הם מנתקים אותו משר-הטבעות.

שר-הטבעות והסילמאריליאון נשענים על מקורות נוספים, אם הם המרק, אזי אגדות נורדיות ומעשיות גרמאניות הן העצמות שנותנות את הטעם למרק. אבל גם 'ההוביט' נשען על מקורות לא פחותים במשקלם, מביאולף ועד האדות, משמות ועד סצינות שלמות שמשולבות בתוך 'ההוביט' (כמו הדרקון למשל).

המקורות הללו אינם מוכרים לרובנו, אבל ללא ספק הם מעניקים ל'הוביט' את טעמו המיוחד. כוח דמיונו של טולקין בישל את "המרק", אך העצמות הגיעו ממקורות אחרים.

כפי שציינתי באחד המאמרים, הגיבור של 'ההוביט' הוא האדם המודרני והוא מספק לקוראים נקודת התייחסות. מדובר על עולם המאוכלס ביצורים אגדתיים ובגיבורים, עולם שבקלות יכול לעורר אצלנו זרות, פחד ואפילו גיחוך מה. אם הגיבור של 'ההוביט' היה גיבור עטוי שיריון ונושא חרב – אזי הסיפור לא היה אותו סיפור. בילבו הוא גיבור כמו שמי מאיתנו הוא גיבור. הוא בורגני, בן למעמד הביניים, והוא נקלע שלא בטובתו לעולם מיתי אפל וקדום. באמצעותו אנו יכולים להתוודע לעולם הזה ולהרפתקה. בילבו, הדמות המתווכת, משמשת את הגשר בינינו לבין תורין, בארד, מלך בני-הלילית, הדרקון ושאר היצורים של עולם שאבד מזמן.

ישנן סיבות נוספות לקסם ש'ההוביט' מהלך על הקוראים, כבר למעלה משישים שנה. יהיו שיציינו את העלילה, את משחקי המילים... ויהיו שיגידו, כמו טולקין עצמו, שאי אפשר לנתח את סוד קסמו של ההוביט:

"אין ללכוד את ממלכת הפיות ברשת של מלים; שכן אחת מתכונותיה היא שאינה ניתנת לתיאור, אף שהיא ניתנת לתפיסה. היא מורכבת מחלקים רבים, אך ניתוח המרכיבים אינו חושף את סודו של השלם."

(מתוך "על סיפורי פיות", עץ ועלה, בתרגומה של מיכל אלפון, עמ' 23).

האם ההוביט הוא חלק מה'קאנון' הטולקינאי?

כאשר אנו נתקלים בשאלה פנים-סיפורית כלשהי בשר-הטבעות, למשל: 'האם לגולאס היה בלונדיני?' האם אנחנו "רשאים" להשתמש בהוביט כאסמכתא לתשובה?

התשובה היא שברוב המכריע של המקרים, שבהם אנחנו מדברים על שר-הטבעות או על הסילמאריליאון (המהויים את ה"יקום הטולקינאי" שמעניין את רוב הטולקינאים), 'ההוביט' לא יכול לשמש כאסמכתא 'פנים סיפורית'.

למרות ששר-הטבעות הוא המשך ל'הוביט', ועל אף שטולקין ניסה לעשות את הקישור בין שני הסיפורים הן בהקדמה של שר-הטבעות והן בשינויים שהוכנסו ל'הוביט' בשלוש המהדורות השונות, 'ההוביט' שונה משר-הטבעות, ואין כוונתי רק בנימה הכללית.

אחד הדברים החשובים שהדגמתי בסדרת המאמרים, הוא שהשילוב של דמויות שמופיעות בסילמאריליאון בתוך 'ההוביט' עלול להטעות. לפעמים מדובר באזכור מקרי כמו האזכור של אלרונד, שקיים כיוון שלטולקין היה נוח להשתמש בדמות שכבר המציא, וקיומה אחר כך עזר לו בשר-הטבעות, כפי שהוא עצמו הודה. לפעמים מדובר באזכור של דמויות שגורמות לסתירה ולצרימה עם שר-הטבעות ועם שלבים מאוחרים יותר בכתיבת המיתולוגיה. דמויות כמו העכבישים, הנשרים, בני-הלילית ובמידה רבה גם סמוג, גרמו לצרימות ולסתירות שטולקין לא ניסה לתקן או ליישב. בדרך כלל, כאשר הכתוב בשר-הטבעות או בטיוטות מאוחרות של הסילמאריליאון סתר את הכתוב ב'הוביט', טולקין לא טרח להתיישר על פי 'ההוביט' אלא עשה מה שהוא רוצה. רק במקרה אחד, גבולי, נרשמה השפעה של 'ההוביט' על תפיסת המוות של הגמדים בשר-הטבעות ובסילמאריליאון (פירוט על כך ניתן למצוא במאמר המוקדש לפרק השמונה-עשר).

אלו שיבחרו להתייחס אל 'ההוביט' כאל חלק אינטגרלי מהמיתולוגיה של טולקין, ויסתמכו עליו כאשר הם באים לענות על שאלות מתוך שר-הטבעות, יתקשו לטפל בתפרים הגסים שבין שתי היצירות.

האם הנשרים של 'ההוביט', אלו שאומרים "חדל לצבוט. אינך צריך לפחוד כשפן, אף אם אתה נראה כמוהו." הם שלוחיו של מאנווה, למעשה, התגלמויות של רצונו, כפי שנכתב בכרך העשירי של ההיסטוריה?

האם גאנדאלף לא יודע לקרוא את מה שכתוב במפת תרור, ואילו אלרונד יודע?

האם אותם בני-לילית שנהגו בגולום(!) במידת החסד, ושילמו על כך בחייהם, הם אלו שדנו למאסר עולם גמדים שעברו בשטחם, מפני שלא רצו לומר מדוע?

אלו רק מעט מהדוגמאות לסתירות בעלילה הפנימית. אלו המבקשים להכליל את 'ההוביט' כחלק מהמיתולוגיה, יצטרכו לגשר על הפערים האלו וסביר להניח שלא יצליחו.

תהיה זו טעות לנסות ולהחשיב את 'ההוביט' כחלק מהקאנון הטולקינאי כאשר אנו דנים בנושא 'פנים סיפורי'. יהיה זה גם עוול הספר, כיוון שבמידה רבה מאד הוא יצירה עצמאית, יצירה מצויינת שעומדת בפני עצמה.

האם 'ההוביט' הוא חסר תועלת בכל הקשור למחקר הטולקינאי ה'פנים סיפורי'? ממש לא. כי עדיין ניתן ללמוד ממנו על אופיים של ההוביטים ועל תכונותיו של הוביט אחד לפחות, בילבו באגינס, שהתנהגותו ומעשיו אינם שונים מבחינה מהותית מאלו של פרודו, סאם, פיפין ומרי. וזה המון. אבל לא הייתי מסיק ממנו על פוליטיקה בין גושית בעידן השלישי או על שיטות לוחמה של האורקים.

ומה בנוגע למחקר הטולקינאי החוץ סיפורי?

גם כאן 'ההוביט' יכול להיות שימושי ורב ערך. במקרים מסוימים הוא מספק לנו מבט קרוב על תהליך היצירה של טולקין, על מקורות ההשראה שלו, על היחס שלו לילדים ולקוראים בכלל. ואולי, בעזרתו, נוכל לנסות לפענח את סוד הקסם של היצירה המרכזית של טולקין – שר-הטבעות.

'ההוביט' היא יצירה נפלאה בכל קנה מידה – מעטים הם ספרי הילדים שמשתווים אליו. אנו, כטולקינאים חוקרים, אמורים להתייחס אליו בכובד ראש – אך בד בבד לא לנסות להפוך אותו ל'שר-הטבעות גרסת הבטא'.

תודות

אני רוצה להודות לעדי גילבוע, אשר ערכה והגיהה בנאמנות את כל סדרת המאמרים וכן סיפקה הערות מועילות בפורום. כמו כן מגיעות תודות ושבחים לאילן שמעוני, שסיפק לי כמה תובנות חשובות בנוגע לספר, לאילן אמינוב על העידוד ולגיא דואר על כך שנתן לי את הרעיון ואת הכוח לכתוב את המאמרים האלו.