נחליאלי בקיץ

החורף מדכא. זו עובדה. אתם יכולים להגיד מה שאתם רוצים אבל מבחינתי העניין סגור. אני אפילו לא מתכוון לשכנע אתכם שאני צודק. אני יודע שאני צודק, אז בשביל מה לי? המורה שלי שקוראים לה חדווה - אתם צריכים לראות אותה - ביקשה שאכתוב חיבור על חורף. כלומר היא לא ביקשה את זה רק ממני. היא ביקשה מכולם. מכל הילדים בכיתה. זה היה אתמול, אחרי שהיא חזרה מחופשת לידה.

מתחילת השנה לא ראינו אותה כי היא נשארה בבית לטפל בתינוק החדש שלה. תומי - החבר השני הכי טוב שלי - אמר לי שהיא לא היתה יכולה לבוא לבית-ספר כי היא היתה צריכה להניק את התינוק הזה שלה, כלומר לתת לו לשתות חלב ישר מהגוף שלה, ובגלל זה החופשה. הוא אומר שתינוקות לא שותים אפילו טיפת חלב אחת אם זה לא מהגוף של אמא שלהם. איזו שטות. הוא גם אומר שבחיים אי אפשר לרמות תינוק ולתת לו לינוק מאמא אחרת כי לתינוקות יש חושים שלמבוגרים אין, והעניין הזה עם החלב זה החוש הכי מפותח אצלם. לא שמעתי שטות כזו. אבל לתומי תמיד יש שטויות כאלה. בגלל זה אני מחבב אותו כל-כך.

מה שלא יהיה, במקומה קיבלנו את המורה הזו ציפי. עוד שם נהדר. פעם חשבתי על העניין הזה של השמות של המורים. אם קודם הם מחליטים להיות מורים ורק אז משנים את השם שלהם לציפי וריקי וחדווה ודפנה - השמות של המורות שלי - או שאולי הם נולדים כבר עם השמות האלה ואז כבר לא יכולים לעשות כלום, והם חייבים ללכת ולהיות מורים. אני עדיין לא בטוח. בכל אופן, העניין הוא שהמורה ציפי דווקא היתה בסדר גמור, ובחודשיים האלה מאז תחילת השנה היא לא נתנה יותר מדי שיעורים וגם לא עצבנה אף אחד. אבל עכשיו חזרה חדווה שלימדה אותנו גם בשנה שעברה, וכבר בשיעור הראשון שהיא נכנסה וישבה עם התחת השמן שלה על הכיסא היא אמרה לנו שאנחנו צריכים להגיש חיבור על חורף באורך שלושה עמודים. למחר! "שלושה עמודים למחר." ככה היא אמרה. בחיים לא כתבתי יותר מעמוד וחצי רצוף וכשזה קרה היתה לזה סיבה מאוד מיוחדת. כשהיא אמרה את העניין הזה עם החיבור חשבתי שהיא חייבת להיות המורה עם התחת הכי שמן בעולם.

כשחזרתי הביתה עם תומי ושי ואורי, הם דיברו על החיבור הזה של המורה חדווה. אורי אמר שהוא יכול לכתוב חיבור ארוך כזה ברבע שעה. בטח. ותומי אמר שהוא חושב שהוא מסוגל לעשות אז זה בעשר דקות, ואז הם התערבו מי מהם יכול לכתוב חיבור על חורף באורך שלושה עמודים בהכי פחות זמן. איזה טיפשים. רק שי אמר שהוא לא מאמין שיש מישהו בעולם שיכול לכתוב חיבור על חורף באורך של שלושה עמודים בפחות מרבע שעה ואולי אפילו לא בפחות משעה. שי ילד פיקח. ואז אורי שאל אותי מה אני חושב. אמרתי שלפי דעתי אפילו האיש הכי מוכשר בעולם לא מסוגל לכתוב חיבור ארוך כל-כך ברבע שעה. "וחוץ מזה," אמרתי, "אני בכלל לא מתכוון לכתוב שום חיבור כזה." שי שאל "מה?" ואמרתי שוב, "אני לא הולך לכתוב שום חיבור על חורף, כי אני שונא חורף ואני לא יכול לכתוב על משהו שאני שונא. רק על דברים שאני אוהב." ואז תומי צחק. לפעמים הוא כל-כך מרגיז. הוא אמר שהוא לא מאמין שיש לי אומץ לא לכתוב את החיבור, אבל אני אמרתי לו שזה בכלל לא עניין של אומץ. אני לא מסוגל לכתוב חיבור באורך שלושה עמודים על משהו שאני שונא, וזהו זה. כשאמרתי את זה, הקול שלי יצא קצת חזק. ואז שי הסתכל עלי ככה במבט מעצבן שיש לו לפעמים ואמר, "אני חושב שמחר מבטלים לנו את השיעור כדורגל." הוא החליף נושא. אם יש משהו שאני שונא יותר מכל דבר אחר בעולם זה כשמדברים על משהו אחד, ומישהו פתאום משנה את הנושא כי לא נעים לו או משהו כזה. יש ילדים מרגיזים ממש כמו מבוגרים.

כשנכנסתי הביתה, הכלבה שלי גויאבה ישר קפצה עלי ככה עם הרגליים הקדמיות וליקקה לי את היד. איך שהגויאבה הזו תמיד שמחה לראות אותי בכל פעם שאני בא הביתה. גם אני נורא שמח לראות אותה. לפעמים נדמה לי שאני יותר שמח לראות את גואיבה מאשר את אמא שלי, למשל, או את אחי הקטן ארי. כלומר, אני אוהב לראות את אמא שלי וגם לדבר איתה - אני אפילו מדבר איתה די הרבה יחסית למה שצריך לדבר עם אמהות - זה לא שאני לא אוהב, אבל כשאני חוזר הביתה, ברגע שאני נכנס, כשאני פותח את הדלת, אז אני יותר שמח כשאני רואה את גויאבה. ככה אני מרגיש.

אמא שלי היתה בעבודה שלה - היא עובדת בטלוויזיה, באמת - ואחי ארי היה במעון. חיממתי לעצמי במיקרוגל שניצל עם פירה והתיישבתי לאכול. מאז שאבא שלי כבר לא נמצא אני אוכל כמעט את כל הארוחות של הצהריים לבד. פעם הייתי אוכל איתו. זה היה כיף נורא לאכול איתו, כי הוא תמיד היה מצחיק אותי בזמן שאכלנו. הוא היה עושה לי פרצופים של דג, כשהיינו אוכלים דג וחיקויים של עוף כשהיינו אוכלים עוף, וקולות של תרנגולים כשהיינו אוכלים משהו עם ביצים. רק כשהיינו אוכלים שניצל הוא לא היה עושה כלום. הוא לא ידע מה לעשות. הוא היה מסתכל על השניצל בצלחת שלו ואז מביט בי, ושנינו היינו מתחילים לצחוק עד שחשבנו שאנחנו הולכים ליפול מהכיסאות לרצפה. זה כל-כך הצחיק אותנו.

הוצאתי את הפירה והשניצל מהמיקרוגל וחתכתי לי את השניצל בצלחת לריבועים ולמשולשים כמו שאני תמיד עושה. כשאני אוכל באות לי המחשבות הכי מוזרות בעולם. לא כשאני ישן ולא כשאני באמצע אחד מהשיעורים המשעממים בכיתה. דווקא כשאני אוכל. ואז חשבתי על מה שתומי אמר לי בקשר לתינוקות שיכולים להבדיל בין החלב של אמא שלהם לחלב של אמא אחרת. חשבתי אם זה עובד גם הפוך. כלומר, אם אמהות יכולות להבדיל בין חלב שהתינוק שלהם שתה, ונגיד שהוא הקיא, לחלב שתינוק אחר שתה והקיא. אני יודע שזו מחשבה מגעילה ושמחשבות כאלה לא מספרים בדרך כלל לאנשים אחרים, במיוחד אם רוצים לעשות עליהם רושם טוב, אבל משום-מה זה עניין אותי ורציתי שגם אתם תדעו מזה. לפעמים כשהופכים דברים, הם נראים עוד יותר מעניינים ממה שהם במציאות.

עברתי לחדר שלי בלי להחזיר את הצלחת למקום ובלי לסדר את מה שהזזתי במטבח. יש לי שולחן כתיבה גדול עם מנורה ענקית שיורדת מהקיר כמו חללית. זו מנורה שסידרו לי כדי לעודד אותי להכין שיעורים. זה מצחיק כי המנורה הזו היא אולי הדבר העשירי שקונים לי כדי לעודד אותי להכין שיעורים. באסיפת ההורים הראשונה בכיתה א' המורה אודליה - זה היה השם האמיתי שלה - אמרה לאמא שלי שאני הילד הראשון שהיא מלמדת, שכבר בכיתה א' לא גומר את כל השיעורים. היא שאלה את אמא שלי מה היא מתכוונת לעשות בקשר לזה. אמא שלי היתה אז עסוקה רוב הזמן בלחשוב על אבא - גם היום, אבל לא כמו שאז - והיא לא כל-כך התייחסה למה שאודליה אמרה. אחרי זה היא לא אמרה לי כלום. אבל יום אחד כשחזרתי מהבית-ספר היא עמדה לפני הדלת של החדר שלי ואמרה: "תנחש מה קיבלת?" אחר כך היא פתחה את הדלת ונכנסה איתי לתוך החדר ושם, מעל השולחן כתיבה, על הקיר, היתה תלויה המנורה. "אתה מדליק אותה בכפתור החמוד הזה, ויש לך אור להכין שיעורים," היא אמרה. באמת יש למנורה הזו כפתור חמוד. לוחצים על פרצוף של קוף קטן ועצוב והיא נדלקת, וגם הקוף פתאום מחייך. השתמשתי במנורה הזו המון כדי לעשות תיאטרון של צללים על הקירות של החדר. זה היה המשחק הכי אהוב עלי אז, וגם היום אני לפעמים עוד משחק בו. בפעם הבאה שאמא שלי נעמדה לפני הדלת של החדר שלי ואמרה: "תנחש מה קיבלת?" זה היה שולחן כתיבה חדש עם מקום לצבעים ועפרונות וכל מיני דברים כאלה. ואחריו היתה אנציקלופדיה מצוירת עם הסברים על כל הדברים החשובים בעולם - קראתי בה קצת - ואחריה מיטת שינה עם קרש מיוחד שיוצא מהמשענת והופך לשולחן כתיבה שאפשר לכתוב עליו תוך כדי שכיבה. את המיטה הזו סבא וסבתא שלי קנו לי. הם היו כל-כך מאושרים כשהם נכנסו ערב אחד וראו אותי כותב על הקרש הזה. הם היו בטוחים שאני מכין שיעורים וסגרו מיד את הדלת כדי לא להפריע לי.

ישבתי על הכיסא המסתובב ליד השולחן והדלקתי את המנורה. מתחת לאור שמתי שלושה דפים. חידדתי עיפרון עד שהשפיץ שלו נהיה חד נורא - אני תמיד עושה ככה - ובשורה הראשונה של הדף כתבתי, 'חורף'.

עכשיו הייתי צריך להמשיך ולכתוב עוד מלה ועוד מלה ועוד מלה עד שהדף הראשון יתמלא במלים, ואחרי שהוא יתמלא, לעשות את אותו הדבר גם בדף השני ואז בשלישי. זה לא נראה כל-כך מסובך כמו שתיארתי לעצמי, אלא שאז קרה דבר מוזר. במקום לכתוב את המלים על הדף, כתבתי אותן בתוך הראש. ומה שעוד היה מוזר, שהמלים האלה - שכתבתי בראש - בכלל לא היו על חורף. הן ממש לא היו על חורף. המלה הראשונה היתה חדווה. היא היתה כתובה באותיות כאלה מסולסלות שבנות כותבות כדי שתהיה סיבה לשנוא אותן. אחריה היתה המלה תחת. ואז מתחתן היתה המלה שמן. ענקית. ככה זה היה. אני חושב ששעה שלמה במקום לכתוב על הדף כתבתי בראש. כשכותבים בראש זה יוצא יותר קל מאשר כשכותבים על דף. אולי בגלל שלא צריכים להתאמץ.

הסתכלתי על המלה 'חורף'. היא נראתה לי נורא מסכנה ככה לבד על הדף. אבל לא ריחמתי עליה. במקום, קישקשתי עליה בעיפרון וציירתי, קצת מעליה, שמש. אחר-כך חידדתי את העיפרון והוספתי לשמש שתי ציפורים. ציפורים הן המומחיות שלי. אני חושב שכל מי שמכיר אותי יודע שאין אף ילד בעולם שיכול לצייר ציפורים יותר יפה ממני. אני לא אומר שזה כשרון או משהו כזה, אבל תוצאה של אימון. על השולחן שלי בכיתה יש קו שחוצה אותו בערך באמצע. בצד שמאל, הצד שלי, יש המון ציפורים. אולי מאה! בצד ימין אין כלום. שולחן ירוק. זה הצד של גידי. גידי הוא מאלה שלא מציירים על השולחן ולא על המחברת ומותחים קו אדום במחברת מתחת למלה שיעורי בית ושני קווים אדומים מתחת למלה עבודה, ומסמנים עיגול או משהו כזה ליד משפט שהמורה אמרה שחשוב לזכור. זה גידי. אז בעניין הציפורים אמרתי שכבר ציירתי כל-כך הרבה ציפורים על השולחן - כי כשאני גומר למלא את הצד שלי בציפורים אני מוחק אותו אולי יום שלם ואז למחרת אני מתחיל לצייר מחדש - כל-כך הרבה עד שאני יכול לצייר משפחה שלמה של ציפורים, אבא, אמא ושני ילדים, בלי להסתכל בכלל על מה שאני מצייר. עשיתי את זה.

פעם עפה לי ציפור מהצד שלי לצד של גידי. גידי התעצבן כל-כך שהוא לא דיבר איתי אולי שבוע. שבוע הוא לא דיבר איתי בגלל ציפור! בחיי. אחרי שהתחלנו לדבר הוא אמר שהוא חושב שאני מוזר. ככה הוא אמר. שאני מוזר.

הסתכלתי על השמש שציירתי ועל שתי הציפורים. הציפורים היו גדולות ושמנות, והיו להן נוצות שחורות ומקור של עורב. לפעמים יוצאות לי ציפורים מוזרות כאלה. הן עפו מתחת לשמש וחיפשו מקום לנחות עליו. חידדתי את העיפרון וציירתי עץ עם ענפים ענקיים ובלי עלים בכלל. זה היה עץ עצוב קצת, אבל לא מסכן. זה לא היה עץ מסכן. כשגמרתי לצייר את הענף האחרון שיצא קצת עקום, הציפורים התיישבו על ענף אחר, לא ביחד, קודם הראשונה שהיה לה מקור קצת יותר ארוך ואז השנייה שהיתה יותר נחמדה, ומיד הן התחילו לריב מי תהיה יותר קרובה לשמש. ציירתי להן עוד שמש, כדי שלכל אחת מהן תהיה שמש משלה. הן היו מרוצות. אחר-כך הן רצו ים כדי שיוכלו לעוף מעליו ביחד. הוספתי ים עם אי בתוכו ועם גלים. הן עפו אל האי ולא חזרו. הן לא חזרו כי היה להן יותר טוב שם.

כשהסתכלתי על השעון השעה היתה מאוחרת. אמא שלי היתה צריכה להגיע עם ארי. רצתי למטבח וסידרתי את כל מה שהייתי צריך לסדר. פעם הייתי עושה כזה בלגאן במטבח ובחדר שלי ובכל מקום שהייתי נכנס אליו, שאמא שלי נהייתה עצובה כשהיא היתה רואה איזה בלגאן יש בבית. אמא שלי אף פעם לא מעירה לי או צועקת עלי, היא רק עצובה או שותקת להרבה זמן כשאני עושה משהו לא טוב. לפני כמה זמן החלטתי לא לגרום לה יותר להיות עצובה כי מספיק היא עצובה בעצמה, ומאז אני מסדר תמיד את כל מה שאני הופך. סידרתי את כל הבית.

כשהם הגיעו, ישבתי בסלון ועישנתי. אני אוהב לשבת בכורסה ולעשן כשאמא וארי חוזרים הביתה. זה נחמד נורא. פעם הייתי מעשן את העיפרון שלי, אבל אמא שלי אמרה לי שזה לא בריא כי יש בעיפרון המון דברים שאסור לנשום אותם. אני יודע שזה נכון כי פעם חתכתי עיפרון לחתיכות קטנות-קטנות והידיים שלי נהיו שחורות ממש, ואחר-כך כשעברתי ליד הראי ראיתי שגם הפנים שחורים ונבהלתי כל-כך. אפילו התחלתי קצת לבכות. זה היה ממש מפחיד. בסוף התברר שהשחור על הידיים ועל הפנים היה העופרת בתוך העיפרון - למרות שעד היום אני לא מבין איך היא הגיעה לפנים - ואמא שלי שטפה לי את הפנים והידיים בסבון, וכל השחור ירד אבל קצת ממנו נכנס לי לעיניים ושרף נורא, ועין אחת נהייתה אדומה ממש. מאז הפסקתי לעשן עפרונות. במקום עישנתי את הפנס שלי. זה פנס קטן שאפשר להחביא בכיס. אם שמים אותו בכיס ומדליקים, אפשר להפחיד את הבנות ממש.

ארי חבש כובע חדש. זה היה כובע אדום. מצחיק קצת, כי הוא נראה כמו כובע של זקנות, אבל ארי אהב אותו והוא בא להראות לי. התעלמתי ממנו. הרמתי את הסנטר למעלה ועשיתי כאילו אני מפריח את העשן לתקרה. ארי נעלב וחזר אל אמא שלי. "ראית איזה כובע יפה יש לארי?" אמא שלי אמרה. הדלקתי את הפנס והארתי בו לתוך הפה. "רק לארי יש כזה כובע יפה, נכון?" היא אמרה. ארי המסכן. הוא עוד קטן מדי, אז אפשר להגיד לו כל מיני דברים לא נכונים והוא מאמין לכולם. הוא לא יודע שיש עוד איזה אלף זקנות בנות מאתיים, עם קמטים וכל זה, שיש להן בדיוק אותו כובע. אני לא מקנא בו שקונים לו כל הזמן דברים חדשים. לא איכפת לי שיקנו לו אפילו עוד עשרים כובעים חדשים ויגידו לו שכובעים יפים כאלה יש רק לו. שיקנו לו. לא איכפת לי. כשסבא וסבתא שלי התארחו אצלנו לפני שנה, הם הביאו לי מתנה אחת ולארי שתיים. סבא שלי לקח אותי לצד ולחש לי באוזן שהוא מקווה שאני מבין את זה שהם הביאו לארי שתי מתנות, כי הוא קטן יותר ו"חוצמזה," הוא אמר, "הוא גדל בלי אבא. אתה הכרת את אבא. אתה מבין? הוא זקוק ליותר." זה מה שהוא אמר. את האמת? אני לא כל-כך מבין איך כובע חדש או סקטים יכולים לבוא במקום אבא. זה נראה לי קצת מוזר. אבל הרבה דברים נראים לי מוזר, אז אולי יום אחד כשאהיה גדול, אני אבין יותר. דבר אחד אני יודע, אבא שלי בכלל שנא כובעים.

ואז אמא שלי שאלה אם יש לי שיעורים להכין. כיביתי את הסיגריה. "יש לך?" היא שאלה שוב. "כן." אמרתי. "קיבלנו איזה חיבור כזה להגיש למחר אבל הוא שלושה עמודים ואני לא..." "חיבור?" היא אמרה. "חדווה ביקשה שנכתוב חיבור על חורף. זה מה שהיא רוצה," אמרתי. "ומתי אתה כותב אותו?" היא אמרה. "אבל אני שונא חורף," אמרתי. "היא ביקשה שתכתבו על חורף," היא אמרה. "אז מה?" אמרתי. "זו בעיה שלה." "אז אתה לא מתכוון לכתוב את החיבור?" היא אמרה. "לא," אמרתי. ואז היא חשבה רגע ואמרה, "אני בטוחה שיש עוד ילדים ששונאים חורף. אם כולם יכולים לכתוב חיבור כזה, גם אתה יכול. תבטיח לי שתכתוב אותו." אמרתי לה שאני לא מבטיח. אני לעולם לא מבטיח הבטחות שאני לא בטוח בהן. אפילו לא כאלה שמותר לבלף בהן כי הן לא ממש חשובות. אני לא יודע ממי למדתי את זה.

הדלקתי שוב את הסיגריה. חשבתי על מה שאמא שלי אמרה. שאם כל הילדים יכולים לכתוב חיבור על חורף אז גם אני יכול. דמיינתי את המורה חדווה אומרת "ועכשיו נקרא לשירה שתבוא ותקריא לנו את החיבור שהיא כתבה." שירה זו שירה פורטוגלי כהן. יש לה שני שמות משפחה כי אחד הוא של אמא שלה והשני של אבא שלה, ואצלה במשפחה לא מחברים ביניהם. "כדי שנזכור מאיפה באנו". ככה היא אומרת. יש לה אח, עומר פורטוגלי כהן, ואחות קטנה, לימור פורטוגלי כהן. לכלב שלה קוראים סתם בוני. השירה הזו אומרת שגם כשהיא תתחתן היא תשמור על השם משפחה שלה כמו שאמא שלה עשתה כי ככה החינוך אצלם בבית. זה מצחיק, כי אם היא תתחתן למשל עם מישהו שקוראים לו אהרונוביץ' ותיוולד להם ילדה גילה, אז הגילה הזו תהיה גילה פורטוגלי כהן אהרונוביץ' כי גם היא, כמו אמא שלה, תרצה לשמור על כל השמות שלה, ואז, בעוד הרבה שנים מהיום, כשגילה תתחתן, לילדים שלה יהיו כאלה שמות ארוכים שאף אחד לא יסכים להתחבר איתם. לשירה בעצמה אין הרבה חברים. העניין הזה של הילדים עם השמות הארוכים מפחיד אותי קצת, אבל לשירה הזו יש כל-כך הרבה נמשים שאני בכלל לא בטוח שמישהו בכלל יסכים להתחתן איתה אי פעם.

ראיתי את שירה נעמדת לפני הכיתה ומקריאה את החיבור שהיא כתבה על החורף. היא פתחה אותו במלה "חורף", השתתקה לשנייה אחת ואז המשיכה: "בשנה יש ארבע עונות שמתחלפות ביניהן. ארבע העונות הן הקיץ, האביב, הסתיו והחורף." בשלב הזה הפסקתי לשמוע. תיארתי לעצמי שהיא ממשיכה לספר כמה שהיא אוהבת את החורף כי בחורף, רק בחורף, היא יכולה להתכרבל בשמיכת פוך ולראות את הגשם שיורד בחוץ ולשתות קקאו חם ולאכול מרק עם שקדי מרק ולקלף תפוזים, "כי תפוזים," ככה היא אומרת, "תפוזים יש רק בחורף." אז מה אם תפוזים יש רק בחורף?

כשהיא גמרה לקרוא את החיבור שלה, שהסתיים במשפט "וגם הדובים ישנים כל החורף." המורה חדווה חייכה את החיוך המזויף הזה שלה ואמרה "תודה רבה לשירה על החיבור היפה מאד מאד. אני חושבת שכולכם יכולים ללמוד מדרך הניסוח ומהסגנון של שירה." המורה חדווה חושבת ששירה היא הכשרון הכי גדול בכיתה בכתיבה. לפעמים, כשהיא היתה ממש מתלהבת מאיזה חיבור של שירה, היא היתה אומרת לה לפני כולם, שיום אחד היא תהיה סופרת גדולה, אולי כמו א. ב. יהושע. שירה היתה מתרגשת מהמחמאה ורצה להתקשר מהטלפון הציבורי כדי לספר לאמא שלה, הגברת פורטוגלי כהן, את מה שהמורה אמרה. שיום אחד היא תהיה כמו א. ב. יהושע. אחר כך, במשך שבוע, היא היתה מדברת על א. ב. יהושע בכזאת התלהבות, וגם לוקחת בספרייה שניים מהספרים שלו ואפילו שומרת תמונה שלו מהעיתון בקלמר.

יוני - החבר הכי טוב שלי - אמר לי שבפעם האחרונה אחרי שהמורה החמיאה לה, הוא שמע אותה אומרת לחמוטל - החברה היחידה שלה - שהיא שוקלת להוסיף לשם המשפחה שלה גם את השם יהושע. זה מה שהיא רצתה לעשות.

המשכתי לדמיין איך אחרי החיבור 'חורף' של שירה המורה חדווה קראה לנאווה כדי שתקרא את החיבור 'חורף' שלה. נאווה היא צרה לא פחות צרורה משירה. אני לא אספר לכם עליה יותר מדי כי אותה אני שונא באמת. רק שפעם היא שברה את הרגל במשחק כדורגל. זה סיפור טוב. בת ששוברת רגל במשחק כדורגל. כשכולם רשמו לה על הגבס כל מיני משפטים מעודדים כאלה כמו 'החיים יפים על רגל אחת' ו'עכשיו את יכולה לבעוט מחצי מגרש', ו`Break a leg` באנגלית, ואביטל החברה שלה הדביקה לה על הגבס כרטיס אמיתי של 'חיש-גד' וכתבה לידו 'כשיתחשק לך לגרד...', כשכולם התחנפו ככה, אני רשמתי בקטן, נורא בקטן, ליד הקרסול, 'זה מה שקורה לבנות שמשחקות כדורגל'. רשמתי את זה כל-כך בקטן שנאווה הסתקרנה נורא וישר ביקשה מאביטל שתקרא לה מה שכתבתי. נשארתי ליד, ממש ליד, כדי לראות אם אביטל תצליח לקרוא את הכתב שלי. אחרי רגע חטפתי את הסטירה הראשונה בחיים שלי. זה לא היה נעים. זה אפילו היה קצת כואב. לחטוף סטירה ככה באמצע היום בלי שמתכוננים זה עניין רציני. צרחתי עליה שאם היא לא היתה בגבס הייתי מרביץ לה עכשיו מכות רצח. אני לא יודע אם באמת הייתי מרביץ לה. אף פעם לא הרבצתי ממש למישהו.

כשדמיינתי, נאווה נעמדה באותו מקום שבו שירה עמדה כשהקריאה את החיבור שלה וחיכתה עד שיהיה שקט גמור. לא שקט בערך. שקט גמור. שקט מדכא כזה, שאף ילד לא מדבר או מזמזם. אחרת היא לא היתה מתחילה לקרוא. היא פשוט לא היתה מתחילה לקרוא. יש לה אומץ כזה. ואז היא פתחה את החיבור שלה במשפט "בכל שנה יש ארבע עונות והעונה הכי יפה היא עונת החורף." אני כבר הפסקתי לשמוע מכאן. חשבתי שאם החיבור שלה היה נמשך בלי סוף כמו שכל החיבורים מהסוג הזה נמשכים - אתם מבינים למה אני מתכוון כשאני אומר מהסוג הזה - אז כבר לא הייתי מסוגל לסבול יותר והייתי מצייר על החצי שלי בשולחן את הנשר השחור. זה הנשר שהמצאתי לפעולות נקמה בבנות. לנשר השחור כשהוא מצויר על השולחן יש גוף ענק, כמעט בגודל של מחברת, אבל במציאות הוא גדול הרבה יותר, והמקור שלו עשוי כולו מפלדה אמיתית והכנפיים מחומר מיוחד שאני המצאתי ונקרא גבץ, ויש לו עיניים שחורות מזכוכית שאיתן הוא יכול בקלות לזהות בנות בכל מקום, וברגליים שלו יש טפרים ענקיים שאם הם ננעצים בך אתה יכול לשמוע את הרעש של החדירה בבשר. אני יודע שזה נשר איום. בגלל זה אני לא קורא לו לעתים קרובות, רק כשממש צריך. ואז, כשאני גומר לצייר אותו על השולחן, אני מרגיש הקלה כזאת. עד היום לא אמרתי לו את שתי המלים שאם אני אגיד אותן הוא יצא לנקום בכל הבנות המרגיזות שיש. אבל אם יום אחד מישהי תרגיז אותי נורא, אני מתכוון נורא, אז אני אגיד אותן. בחיי שאני אגיד אותן.

תשמעו, לא הייתי כל-כך רחוק. שירה היתה הראשונה שהמורה חדווה הזמינה והיא קראה את החיבור 'חורף' שלה שהיה כתוב על ארבעה עמודים! על ארבעה! אני לא זוכר אפילו מלה אחת מהחיבור שלה, אבל אני זוכר שהופתעתי קצת כי הוא היה אפילו יותר משעמם ממה שחשבתי שהוא יהיה. כשהיא גמרה לקרוא אותו, היא הסתכלה אולי רבע דקה על המורה חדווה כי היא חיכתה לשמוע כמה שהחיבור שלה יפה, אבל חדווה רק עשתה את עצמה ממהרת וקראה לתומי שיקרא את החיבור 'חורף' שלו. קצת ריחמתי על שירה כי אמנם רציתי שהיא תחטוף, אבל כשהיא הביטה ככה בחדווה, וחדווה לא אמרה כלום, אז ריחמתי עליה. חשבתי שבעצם אם היא כל-כך רוצה לשמוע שיום אחד היא תהיה כמו א. ב. יהושע, אז מה אכפת לי שיגידו לה את זה.

תומי דווקא היה בסדר. היה לו חיבור משוגע כזה. קצת כמוהו. הוא סיפר על החורף של שנת 2058, מין סיפור בדיוני שכזה שיש בו גשם סגול וברקים ירוקים ועוד כל מיני דברים מוזרים. זה היה נחמד. אבל אביטל היתה הכי טובה. היא היתה ממש טובה.

אביטל, שהגיעה מצרפת לפני ארבע שנים או חמש שנים, קראה חיבור שכמו החיבור של תומי גם הוא היה מין סיפור כזה. זה היה סיפור על משפחה של נחליאלים שמתכוננת להגיע בחורף לישראל. האבא נחליאלי והאמא נחליאלי כבר אורזים את כל מה שצריך, אבל אז מתברר שהילד נחליאלי לא כל-כך רוצה לבוא כי הוא מעדיף להישאר. איפה שהם כבר גרים. היא סיפרה את זה נורא יפה. ואז ההורים שלו - של הילד נחליאלי - מנסים להסביר לו שזה חשוב לעוף לישראל, כי שם חם יותר, אבל הילד נחליאלי בוכה ואומר להם שהוא רוצה להישאר איפה שהם. בסוף ההורים לוקחים את הילד נחליאלי למרות שהוא לא רוצה, ואז הסיפור מסתיים בזה שהילד נחליאלי, אחרי שהם מגיעים, יושב על עץ בגשם ומביט במשך יום שלם לכיוון שממנו באו. זה היה קצת עצוב. בחיי.

אני חושב שזה היה הסיפור הדמיוני הכי עצוב ששמעתי. אני לא קורא הרבה, כי אין לי סבלנות לסיפורים ארוכים, אבל כשאני שומע סיפור יפה אני יכול ממש להתרגש. חשבתי על הילד נחליאלי של אביטל, איך הוא יושב לו על העץ, עצוב, ומביט למרחק וכל מה שהוא רואה זה גשם ועננים ושלוליות.

ואז המורה קראה לי. לא אמרתי לכם, אבל בסוף כתבתי חיבור.

הוא התחיל במלה 'קיץ'.

מיד כשהתחלתי לקרוא אותו שמעתי צחקוקים של ילדים. הצחקוקים האלה הלכו והתגברו עד שהיו יותר חזקים מהקול שלי, ואז המורה חדווה אמרה לי "מספיק." אחר כך היא אמרה לי לחכות לה ליד חדר המנהל.

עכשיו אני יושב כאן. אמא שלי צריכה להגיע. קראו לה מהבית. המורה חדווה מדברת בפנים עם המנהל. היא אמרה לי שהיא תרצה לשמוע מאמא שלי מה יש לה להגיד על הילד שלה שעושה צחוק מבית-הספר. אני לא עשיתי צחוק. כתבתי על מה שאני אוהב. אבל זה מה שהיא אמרה.

לפעמים אני מצטער שאמא שלי לא מתנהגת אלי כמו שכל האמהות מתנהגות אל הילדים שלהם. צועקות עליהם ואומרות להם מה לעשות. אפילו עכשיו הייתי רוצה שהיא תבוא ותרביץ לי. שתרביץ לי מכות ממש. עד שאני אמות. אני חושב שאם אני אמות, אני אבקש מאלוהים שיסדר לי בגלגול הבא להיות נחליאלי. אם הוא יסכים, אני אקח איתי עוד מאה נחליאלים, עוד אלף, ואני אוביל אותם - את כולם - עד לישראל, לבית של המורה חדווה, כי אני יודע איך הבית שלה נראה מלמעלה, יש לו גג רעפים אדום. זה יקרה בשיא הקיץ.